רוזאנה וי

ים-יבשה / גל פרא  9

​

1

 

הרוח הכתה כמו שרוחות מכות, מקפיאה את עורה, צורבת בעיניה. אבל ג'ני לא התכוונה לעצום עיניים. לא הפעם. הפעם היא תעמוד שם ותסתכל עליו עוזב, כדי שלא תשכח. כדי שהפעם העזיבה שלו תיצרב בה כמו הרוח.

אם היה מסכים היתה באה איתו, היתה מלווה אותו פנימה, כמו הנשים האלה בסרטים, מנשקת אותו ליד התור לבידוק הביטחוני, מביטה בו נבלע בבטן החיה.

אבל הוא אמר לה עוד בבית שלה, כשהתארגן ליציאה – לא הפעם. הכל מתחיל עכשיו, בצעד הראשון שלו החוצה. אין שאריות, אין סימנים. מרגע שהוא יוצא מהבית הוא כבר מישהו אחר. הוא מי שהוא חייב להיות בשבועות או החודשים הקרובים. היא הביטה בו מתגלח בקפידה, מסיר את שיער הפנים שטיפח יותר משנתיים. לצבע השיער החום, הפשוט, שהחליף את הדבש שלו, כבר כמעט התרגלה, אבל עכשיו, משהסיר את שיער הפנים, הצבע בלט שוב, ושוב הוא נראה לה זר. היא לא הסירה ממנו עיניים. מוקסמת כמו ילדה מאחורי הקלעים של התאטרון. היא קיוותה שיהיה שם משהו שובבי, בזמן החילופים האלה, בשינוי הזה, שיהיה שם משהו סקסי. אבל לא היה משחק בחילופי הזהות שלו מול המראה. ולא היה שם קסם או יופי. רק רצינות תהומית. רק שריון שלבש, מבפנים החוצה בכל תנועה שלו. וככל שהתקדם תהליך השינוי כך גבר בה הגעגוע אליו. אפילו שעוד לא הלך.

אבל עכשיו הוא הולך.

הוא לא הסכים שתסיע אותו, כמובן. הוא לקח אוטובוס, ומשם עוד אחד, ואז מונית שתיקח אותו לשדה התעופה. דואג להתחיל את המסע שלו משום מקום, בלי שום הקשר. מנקודת אפס. אבל היא דאגה עוד קודם, במשרד, להוציא את לוח הטיסות, לראות את הכרטיסים שהוזמנו לו. ודאגה להיות שם, רחוקה, ממתינה, ליד רכב ששכרה ליום אחד. גם היא יודעת להסתתר. לעטות שריון.

היא חיכתה לו לצד הרכב, בחניה השמורה להורדת נוסעים ליד הטרמינל. רחוקה מספיק כדי שלא יבחין בה. ואם יבחין, שיתעלם. הוא מאומן לכך הרי. היא היתה צריכה לראות אותו נוסע ממנה. היא היתה צריכה את הפרידה הזו, החטופה והרחוקה.

חצי שעה היא חיכתה עד שראתה אותו יורד מהמונית, סמוך לשער ההומה בו הניחה שיבחר לרדת. הוא ירד, לקח את הטרולי הקטן שלו, לא מזוודה שתעכב אותו, וכשהתרחקה המונית הביט סביבו. הבחין בה. לבה עצר. עיניו בעיניה רק לרגע אחד, חטוף. והיה במבט הזה מרחוק כעס, ששברה את הכללים, ואחריו חיוך, כי שברה את הכללים, ואז פרידה, במצמוץ אחד, ללא מלים. היא החזיקה את הדמעות שלה ונתנה לו להסיט את המבט ולהיבלע פנימה, אל תוך ההמון, אל תוך הזהות החדשה שלו, התפורה היטב. ונתנה לרוח לצרוב בה את הפרידה. ורק אחר כך, ברכב, לבדה, באמצע הפקקים חזרה הביתה הרשתה לדמעות להגיע.